באמת שאני לא מהטיפוס הזה ששוקלת חמאה ומנפה קמח.
אבל השכנה ילדה, והייתי בשוונג…
בקיצור, אפיתי עוגה.

מצאתי מתכון לא יותר מדי מסובך, קניתי מה שצריך.
שקלתי. המסתי, ניפיתי, עירבבתי, ציפיתי, סיכרתי.
מינימום אור שפיץ, רק בבית בקיבוץ ובלי האינסטוש המתוקתק.

ואז חזרתי לעבוד.
והבנתי שזה קצת דומה – להכין עוגה ולעצב ספר:

צריך להתחיל מחומרי גלם טובים.
טקסט טוב ושוקולד איכותי.
אסור להתפשר.
זה דופק אח"כ את כל הטעם.

ואז צריך להתקדם שלב אחרי שלב:
להמיס, לערבב, להכניס.
לעמד, לסדר, לדייק.
לאט אבל בטוח.
בטמפרטורה הנכונה.
להבין את הטקסט, לתת לו מקום של כבוד.
למקם את התמונות בדיוק במקום.
לרווח איפה שצריך.
שהקצפת לא תיפול.
שלא תישאר שורה יתומה.
שהציפוי יכסה על החורים.
שהכריכה תמשוך את הקוראים.

וגם פה וגם פה – זה לא לפי חוקים.
זה לא מדע מדויק.
זה ניסיון. זה אינטואיציה. זו תשוקה.
ובשניהם, בסוף, אתה נמדד לפי התוצאה.

אבל הכי חשוב:
גם עוגת שוקולד וגם ספר טוב – הם קודם כל לנשמה!