זה מה ששאל אותי מנהל הדפוס, ואני רציתי רק לנתק את השיחה, לקחת את התיק, לנסוע הבייתה ולהודיע לכולם שזהו, אני עם ההרפתקה הזאת של הגליל העליון ושל הלימודים סיימתי.
יאללה, מתי יוצא האוטובוס לתל אביב ואיפה ממלצרים שם?

זה היה בערך חודש אחרי שהתחלתי בעבודה החדשה (והראשונה) שלי.
אהבתי לשבת שעות מול הפוטושופ ולעצב לאנשים גלויות קטנות וחמודות לעסקים קטנים באזור הצפון.
לא האמנתי שאשכרה משלמים לי על זה.
אבל אז, בבוקר אחד, גיליתי שזה כיף ונחמד לעצב אבל יש פה גם עסק. ואת הגלויות המתוקות האלה הבוס שלי רוצה שנדפיס, ונוציא להפצה. ויש פה אנשי מקצוע שצריכים תשובות, והקבצים שלי היו בעיתיים, ומה זה לעזאזל הבליד הזה שההוא מהדפוס מבקש?
"תעביר לי את השיחה אמרתי לבוס", והתחלתי לדבר עם אותו מנהל דפוס שנשמע כעוס.
וככה אני מוצאת את עצמי מגמגמת ומנסה להסתיר את הדפיקות לב המואצות…. מרגישה ש"עלו עלי" ועכשיו עוד רגע כולם ידעו שאין לי שמץ איך לסדר את הקבצים האלה.
למזלי, המנהל דפוס היה באותו יום במצב רוח טוב, ונתן לי שיעור לחיים: הוא הבין שחסר לי ידע בסיסי ובמקום לצעוק עלי הוא התחיל להסביר לי את כל מה שהייתי צריכה לדעת כדי לסדר את הקבצים האלה ולשלוח לו אותם.
הוא הסביר לי מה זה בליד, מה זה פרוצס, למה להשאיר שוליים, איך המכונה תופסת את הדף, איך הכי טוב לשלוח לו כפולות ועוד ועוד…. הוא דיבר כמעט חצי שעה ואני כתבתי במחברת הקטנה שלי.
נשבעת שבבגרות בהיסטוריה לא כתבתי כל כך הרבה ומהר.
אני חושבת שזה היה הרגע שהבנתי שזה נחמד לעשות מה שאני אוהבת, ואני אפילו טובה בזה.
אבל אם זאת העבודה שבחרתי לעצמי – אז יאללה, בוא נעבוד בזה.

כיום, יותר מ-15 שנים אחרי אותה שיחת טלפון, אני כבר לא דואגת "שיעלו עלי". הידע שלי מורכב מהרבה לימוד עצמי ושאלות ששאלתי, בלי להתבייש, אנשי מקצוע וקולגות (ומלא מעט טעויות שקרו וגם מהן למדתי).
אחרי שהחלטתי ללכת על כל הקופה, והפכתי לעצמאית, לא התעצלתי ולימדתי את עצמי איך לעבוד באינדיזיין ובאילוסטרייטור, ראיתי שעות של קורסים און ליין על איך לעמד ספר עם פרקים, איך לעבוד עם סגנונות פיסקה, איך ליצור תמונות במידג'רני, איך להוסיף כתוביות לסטורי ועוד מיליון דברים (גם) טכניים של מעצבים גרפים שמעניינים כנראה רק אותנו.

ועדיין, לפעמים, אני לא מאמינה שמשלמים לי כדי לעבוד במה שאני אוהבת.